מחוף לחוף - חוצה אמריקה באופניים

 כחלק מהאימונים למסע נרשמתי לאתגר מאוד נחמד, Twenty peaks , זה אתגר שמתנהל גם בארץ וגם באיטליה, שמעתי עליו במקרה לפני שנה ביום רכיבה שובר שגרה עם נו דרופ, עלינו את הגלבוע ואחת הרוכבות סיפרה לי על האתגר ואמרה שהעליה לגלבוע זה אחד הפיקים וזה נחשב. אחרי הרכיבה מצאתי את האתר של האתגר ובתקנון היה כתוב שרק רכיבות אחרי הרישום נחשבות, אופס, צריך לטפס את הגלבוע שוב, או לחכות לשנה אחרי ולהירשם מתחילת האתגר, בחרתי באופציה השניה. השנה נרשמתי מראש לאתגר, הוא מתחיל באוקטובר עד סוף מרץ, בתחילת אוקטובר היה מחנה מאורגן של הקבוצה, שלושה ימי רכיבה שכל הרכיבות הם פיקים , התחלה מעולה, יום ראשון עליה של מבוא חמה, מהכינרת לגולן, עליה מאגרת מאוד, ביום השני, הר בנטל, מצומת גונן מתחילים לטפס כשהיה יום עם רוחות, במשך 17 קיולומטר רוח פנים בעליה שמסתיים בעליה להר עצמו, יום קשה. הר בנטל את אוקטובר סיימתי עם 7 פיקים, קצב טוב, אבל אז התחיל החורף עם כמה סופי שבוע גשומים ובנובמבר הוספתי רק עוד 2 עליות. לגלבוע חזרתי בינואר, בגלבוע יש 3 כיווני עליה שכל אחד מהם זה פיק, 2 כיוונים שאני מכיר מהרכיבות עם נו דרופ ועוד כיוון שב

בחצי שנה האחרונה כתבתי כמה טיוטות פוסטים על האימונים לקראת המסע.  בתקופת החגים היה שילוב מציוון של מזג אויר וחופש, החגים יצאו באמצע השבוע, זה איפשר הזדמנות מצויינת לבדיקת יכולת של רכיבה יום אחרי יום במשך כמה ימים רצופים. השבוע של יום כיפור התחיל ברכיבת אימון רגילה ביום שני, ואז בשלישי רכיבה הלוך חזור למשרד, ערב יום כיפור היה מנוחה ואז בחמישי רכיבת כיפור, השנה החלטתי להצטרף למסורת של רוכבי כביש ולרכב על כביש 1 לירושליים. קבעתי מאוד מוקדם בשש בבוקר, עם גיא מהקבוצה, בצומת סגולה, שזה אומר שיצאתי מהבית בעשרים לשש, ודרך כביש 40 נסענו לכביש 1. כמות הרוכבים על כביש 1 מדהימה, מהרגע שעלינו על כביש 1 רואים רוכבים מכל כיוון, גם בכיוון השני. קבוצות בכל הגדלים של רוכבים, זה ממש יפה לראות. עליה מאתגרת ראשונה עד הפיצול של הכניסה לאבו גוש, מילוי מים במכולת פתוחה ומצאנו גם בית קפה פתוח. אחרי ההפסקה ממשיכים, עוד עליה ועליה עד גשר המיתרים. תמונה עם האופניים באויר ומתחילים את הירדות חזרה. איזה כיף הירדות אחרי שהרווחנו אותם ביושר. השעה האחרונה של הרכיבה כבר הייתה קשה מאוד, סך הכל שבע שעות וגובה מצטבר כמו על

שוב כמעט שנה מהפוסט הקודם, בחודשים האחרונים התחלתי לכתוב כמה טיוטות של פוסטים על המשך האימונים, לפעמים בהיקף קצת יותר נמוך, התחלתי גם לרוץ, שזה אימון קצר יותר מאימון רכיבה, אפילו אתגרתי את עצמי בריצת 10 במרתון של תל אביב שנפל על יום גשום - פירוט באחד הפוסטים הבאים. בקיצור ההתרגשות לקראת המסע חוזרת לדגדג בזהירות, מבחינת הקורונה יש די בטחון שזהו שהשנה זה כבר לא ידחה יותר, בכל העולם מתרגלים לחיות עם המגיפה, יש עדיין מגבלות פה ושם אבל ממש לא ברמת החומרה של לפני שנתיים.  ואז לפני כשלושה שבועות פתחתי את אפליקציית הפייסבוק לחפש משהו, אני כבר ממש לא זוכר מה זה היה, אני לא פותח את האפליקציה הרבה, אז זה די מפליא שקלטתי את הפוסט הזה באיחור אלגנטי של יומיים. בכל אופן, הוא מת !  הייתי בשוק טוטאלי דאגלאס טורסטון, בציטוט מהמודעה: המייסד, המנהל והרוח החיה מאחוריה ״אמריקה ביי ביסיקל״, החברה שמארגנת את המסע שהייתי אמור לצאת אליו השנה. קראתי את ההודעה הזו כל כך הרבה פעמים. הניסוח במודעה מטעה קצת, או יותר נכון להגיד שלא באמת רציתי להבין אותה במלואה, אולי התאבלתי. למרות שלא הכרתי את הבחור מעבר לכמה אימיילי