מעבר גבול לנפאל ( מעבר לעולם אחר)

עוד אתמול בארוחת ערב מינמאר עדכן שאי אפשר לרכב לגבול, הדרך משובשת.

חמישה מהקבוצה החליטו שהם רוצים לרכב גם מהגבול עד לקטמנדו. בתוכנית המקורית דובר על רכיבה עד הגבול כי החברה שמארגנת חשבה שהאופניים יגיעו מטיבט, אבל בסופו של דבר הם הביאו את האופניים מנפאל ללאסה ולכן עדכנו שאם רוצים אז אפשר להמשיך לרכב מהגבול עד לקטמנדו, אני כבר עשיתי תוכניות עם מאיה, בתי המדהימה להמשיך לטרק סובב אנאפורנה אחרי סיום המסע, לכן לא רציתי להמשיך לרכב.

אז חמישה זוגות אופניים פורקו ונארזו, וחמישה הועלו על המשאית כמו שהם, וכל החבורה נכנסה לוואן המלווה ויצאנו לכיוון הגבול.

בהתחלה הכביש, הירידה ומזג האוויר נראו מדהים, ולא הבנו למה אנחנו יורדים ברכב ולא באופניים, הגבול בגובה 1800 בערך שזה עוד 1000 מטר ירידה מהעיירה שישנו בה.

סיבובים יפים ונוף מדהים, מדי פעם רואים בצד הכביש רכבים חדשים חונים עם הגה בצד שמאל מוכנים להישלח לנפאל, וגם כאלה עם נהגים שמורידים אותם לגבול, אחרי יותר מחצי דרך התחלנו לראות שיפוצים בכביש, עוצרים קצת בפקק וממשיכים, כל פעם יצאנו מהרכב ואז חזרנו בריצה, אחרת מכוניות אחרינו עוקפים אותנו.

באחת העצירות שהייתה קצת יותר ממושכת מינמאר אומר, אנחנו צריכים לחכות פה שעתיים עכשיו, בהמשך יש שיפוצים, צריך לחכות שהפועלים יצאו להפסקת צהריים בשתיים עשרה וחצי ואז נוכל לעבור. מרגיש קצת הזוי אבל זה המצב.

למזלנו אחרי כחצי שעה פתאום התור התחיל לזוז, חלק מהמכוניות עקפו ונסעו, לא היה ממש ברור לפי איזה קריטריון מעבירים, אבל העיקר שאנחנו עברנו.

הגענו לגבול, הכביש נראה כאילו בכלל לא מחובר בקטע הזה, פורטרים לוקחים את המזוודות ומעבירים בנפרד, ואנחנו בתור בצד הסיני.

יואל עובר את הגבול עם נעלי בית, אחרי זה גם צפינו בו רוכב עם נעלי הקיפי בצד הנפאלי (לא הספקתי לצלם)

אחרינו סגרו את הגבול להפסקת צהריים, מזל שהספקנו לעבור לפני. בצד הנפאלי עולם אחר, בתמונה רואים את צריף המכס הנפאלי בצד שמאל לעומת הבניין הסיני.

יש מאכר נפאלי שמסדר אותנו, לוקח את התשלום עבור הויזה פלוס עמלה, מעלה אותנו על ג׳יפים ומתקדמים, זה האזור גבול הכי ארוך שאני נתקלתי בו, בין הצריף מכס הראשון עד בנקודת ביקורת אחרי קבלת הויזה כמעט שלושה קילומטר של אין כביש (דרך כורכר משובשת בירידה), כשהגענו לאיפה שמקבלים את הויזה והחותמת בדרכון היה תור, אז קודם נלך לאכול צהריים ואז נחזור, אין לחץ.

מהרגע שעברנו לנפאל, נעלם האספלט לחלוטין והופיעו זבובים, גם הגובה עזר לזבובים להיעלם בסין.

הדרך מהגבול לקטמנדו, בערך 140 קילומטר ושש שעות נסיעה, שעה וחצי ראשונות ללא אספלט בכלל, אחרי זה קטעים שבונים כביש בטון, אז יש חצי כביש עם קוצי ברזל שיוצאים במרכז.

המשכנו לרדת עוד כאלף מטר, עברנו את החמישה שיצאו ברכיבה ואז התחלנו לטפס שוב.

כל כמה זמן יש נקודת ביקורת, האזור של הגבול זה שמורת טבע אז מוודאים שהתיירים שילמו את עמלת הביקור.

נסיעה מאוד מתישה, גם אחרי שהגענו לעיר יחסית גדולה שממנה יש כביש אספלט, פתאום האספלט נגמר, ושוב דרך כורכר משובשת, והטכנולוגיה של בולמי הזעזועים במהינדרה לא מהמשובחות, כך שכל הג׳יפ קופצני ולא כל כך ידידותי לנוסעים. ואז האספלט חוזר, ושוב אותו דבר בלי שום סיבה נראית לעין.

בעמק בגובה סביבות ה800, חם ומלא שדות אורז.

הפסקה יזומה בנסיעה לבננה לאסי, לא כל רואים בתמונה את הסבל על פני הנוסעים.

הפוסט מפורסם קצת באיחור, הגענו מאוד מאוחר לקטמנדו ולא היו לי אנרגיות לפרסם, היום כבר נפגשתי עם מאיה, מחר יוצאים לטרק, זה טרק רגלי אז לא מתאים לבלוג, הבלוג הוא על מסעות אופניים.

תגובות

הוסף רשומת תגובה