אפילוג

שלושה וחצי חודשים עברו מאז שסיימתי את המסע, נראה לי שאם לא אכתוב את האפילוג עכשיו אני לא אכתוב אותו לעולם.

לקח לי בערך חודש וחצי ממש לנחות ולחזור לשיגרה, חודשיים זה תקופה שהפעולות שעושים הופכות להרגלים, לדוגמא ברכיבות הראשונות בסופי שבוע עם הקבוצה כשהמלווה התורן מביא כיבוד להפסקה היה לי מוזר לקחת אבטיח עם הכפפות, במסע היה לפאולה חוק שמורידים את הכפפות ולא שולחים ידיים עם כפפות לאוכל. באינסטיקט באתי להוריד את הכפפות מהידיים ואז תפסתי את עצמי. 

היה לי חשוב לא להפסיק לרכב, תוך יומיים הרכבתי בחזרה את האופניים והצטרפתי לרכיבות סוף שבוע עם No Drop, ירדתי במשקל כמה קילו עוד לפני המסע כשהגברתי את האימונים, במסע עצמו ירדתי עוד שמונה קילו בערך וחזרתי למשקל שלא הייתי בו מאז השחרור מהצבא, הרגשתי שאם לא אמשיך לרכב ולהתאמן הכל ילך לאיבוד, מאז עליתי בחזרה כמה קילו, אבל אני עדיין מצליח לשמור בזכות המשך הרכיבות.

קעקוע המסע על שריר התאומים

שואלים אותי הרבה מה היה הכי משמעותי עבורי במסע והאם זה באמת מסע משנה חיים, אני לא חושב שזה שינה לי את החיים, זה בהחלט היה אתגר שהצבתי לעצמי והשלמתי, מאוד נהנתי ברמה שאני מתכנן לעשות משהו דומה מאוד שוב בעתיד, עשיתי קעקוע בחלק האחורי של הרגל (מה שהרוכב מאחור רואה)  עם ציון השנה והשארתי מקום להוסיף שנים נוספות שבהם נחצה את אמריקה באופניים, החלק הכי קשה היה הלבד והמרחק מהמשפחה, אמנם הייתי חלק מקבוצה והייתי בקשר יומי עם המשפחה גם בשיחות וידאו, אבל זה לא אותו דבר.

חזרתי גם לרוץ, עוד לפני המסע נרשמתי למרוץ הבוז'ולה שחבר סיפר לי שהוא מיוחד ומגניב, ביום האחרון לפני הטיסה חזרה האופניים כבר היו ארוזים בארגז אז ניסיתי קצת לרוץ באזור המלון וגיליתי שריצה ורכיבה שונים לגמרי, בריצה הייתי צריך להתחיל שוב מאפס, מצאתי מידע וטיפים באתר נחמד של תחביבים time2be ואהיה מוכן למרוץ מעוד שבועיים.

את המבצע של להכין ספר תמונות אני עדיין לא מצליח להשלים, התחלתי כמה פעמים ואני עדיין בעמוד הראשון, חשבתי שבחגים יהיה לי זמן, והנה גם החגים נגמרו, לתקופה הקרובה נסתפק באפילוג הזה